הזמן הוא שמועה

הזמן. מילה קטנה אחת שמכילה בתוכה את כל הדחיפות, הציפייה, החרטה, הלחץ והסדר של חיינו. אנחנו מדברים עליו כאילו הוא ישות נפרדת: הזמן עובר, נגמר, בורח, מתבזבז, מתרוקן. אנחנו אומרים לעצמנו ש"עוד לא הגיע הזמן", ש"הזמן עושה את שלו", ושהכול יקרה "בזמן הנכון". אבל מהו הזמן הזה בעצם? האם מדובר במשהו ממשי, מוחשי, שניתן להצביע עליו – או שמא אנחנו חיים לפי רעיון כל כך מופשט וכל כך מוטמע, עד ששכחנו שהוא רעיון? האם הזמן קיים מחוץ לתודעה שלנו, או שהוא בכלל אשליה שימושית, דרך אנושית לארגן את חוויית המציאות?

כשעוצרים לרגע לחשוב, מתבהרת אמת פשוטה: הזמן הוא לא דבר – הוא תיאור של שינוי. הוא לא כוח שנע דרכנו, אלא הדרך שבה אנחנו מתארים את תנועת הדברים. כאשר מים עוברים ממצב צבירה נוזלי לקיטור, אנחנו אומרים "זה לקח חמש דקות". אבל מה שלמעשה התרחש הוא סדרה של שינויים פיזיקליים – ואנחנו בחרנו להגדיר את רצף השינויים האלה בעזרת מונח מופשט בשם "דקה", שהוא בסך הכול חלוקה שרירותית של הקפה אסטרונומית. אם שום דבר לא היה משתנה – לא הייתה תחושת זמן כלל. ואם הכול היה משתנה בבת אחת, מבלי שנוכל להשוות למה שהיה קודם – גם אז לא הייתה תחושת זמן. במילים אחרות: זמן בלי שינוי הוא ריק מתוכן, ושינוי בלי תודעה – אינו זמן, אלא פשוט שינוי.

אם ננסה לדמיין "עולם ללא זמן", נגלה עד כמה קשה להפריד בין תחושת הזמן לבין עצם החיות. מה קורה אם הזמן נעצר, אבל העולם ממשיך לנוע? האם אנחנו נרגיש בזה בכלל? ומה אם להפך – הזמן ממשיך "לעבור", אך דבר בעולם אינו משתנה? האם מישהו יוכל לדעת שזה קרה? כנראה שלא. שכן הזמן, במובן האנושי שלו, זקוק לשני תנאים: שיהיו שינויים, ושיהיה מישהו שיבחין בהם. רק כך נוכל לומר ש"עבר זמן".

כדי להבין כיצד בכלל הגענו לרעיון הזמן, עלינו לחזור אל השמיים. אל התרבויות הקדומות, שצפו במעגלים הקבועים של השמש, הירח והכוכבים. היום והלילה חזרו על עצמם. הירח התחדש ואז נעלם. הקיץ הגיע, האדמה הפשירה, הסתיו הביא עמו רוחות. הזמן הקדום היה מחזורי, מחובר לטבע. לא הייתה "שעה שמונה" – הייתה זריחה. לא היה "יום חמישי" – הייתה תקופת קציר. המצרים חילקו את היום לשתי משמרות של 12 חלקים בהתבסס על תנועת כוכבים. הבבלים השתמשו בבסיס שישים – ומכאן נולד שעון ה־60 שניות. מאוחר יותר באו הרומאים עם לוח השנה היוליאני, שהתעדכן לגרגוריאני. אבל גם אז, הזמן עדיין היה תבנית רכה – אמצעי תיאום בין האדם לסביבתו, לא שליט.

נקודת המפנה הגיעה עם המהפכה התעשייתית. פתאום, הזמן הפך למכני, אובייקטיבי, בלתי מתפשר. אנשים התעוררו לא לפי אור השמש, אלא לפי השעון. העבודה התחילה בתשע, הסתיימה בחמש, ורכבות יצאו בדיוק בשעה 14:27. הזמן הפסיק להיות תיאור של שינוי – והפך לכלי שליטה. בשלב הזה, המין האנושי כבר לא רק התחשב בזמן – הוא התחיל להישפט לפיו. מאותו רגע, הפכנו את הזמן למטבע. למשאב. למדד ערך עצמי. הזמן נעשה יקר, קדוש, דחוף – והלחץ להספיק נולד.

אבל גם כאן לא הסתיים הסיפור. במאה ה־20, אלברט איינשטיין שבר את מה שחשבנו שהוא בסיס מוצק: הזמן, כך התברר, הוא לא דבר אחיד. הוא לא מתקדם בקצב קבוע, ולא עובר באופן זהה בכל מקום. על פי תורת היחסות, הזמן תלוי בתנועה ובכבידה. אם תנוע במהירות גבוהה מאוד – הזמן אצלך יאט. אם תתקרב לגוף בעל מסה עצומה – הזמן יתקדם אצלך לאט יותר. אפילו על פני כדור הארץ, שעונים מדויקים על לוויינים נעים בקצב שונה מאשר על הקרקע. הזמן, אם כן, הוא תופעה יחסית. הוא חלק ממארג גמיש שנקרא מרחב-זמן – לא ישות נפרדת, לא קצב קוסמי שוויוני, לא תנועה מוחלטת.

והדבר המפתיע יותר: כל יחידות הזמן שלנו הן בכלל מרחקים. "יום" הוא משך הסיבוב של כדור הארץ סביב עצמו. "שנה" היא הקפה שלמה סביב השמש. "חודש" הוא מחזור הירח. אין כאן מהות של זמן – יש כאן תנועה. ואנחנו, בני האדם, בחרנו לחלק את התנועה הזו למקטעים ולתייג אותה בשמות: שנייה, דקה, שעה. כמו לקחת מעגל ולפרוס אותו למשולשים, ואז להתייחס למשולשים האלה כאילו הם האמת עצמה. אבל המעגל – הוא הדבר שקיים. החלוקה היא שלנו.

גם המוח שלנו לא באמת "מודד זמן". הוא לא כולל מנגנון של טיק-טק פנימי. התחושה של זמן נוצרת מתוך מעקב אחר שינויים, גירויים, תגובות. ילד קטן, שחווה כל דבר לראשונה, ירגיש שהשנה נמשכת נצח. מבוגר ששוקע בשגרה – יחוש שהעשור חמק כהרף עין. במצבי חרדה – הזמן נמתח ומכביד. במצבי זרימה, או מדיטציה עמוקה – הזמן נמס. ככל שהחוויה רגשית, יוצאת דופן או מרוכזת – כך התחושה היא שקרה יותר בזמן קצר. כלומר, הזמן שאנחנו חווים הוא לא מה שקורה – אלא איך זה מרגיש לנו. אין לנו גישה לזמן אובייקטיבי – כי כזה, ככל הנראה, לא באמת קיים.

ואם נביט על עולם החי – נגלה משהו נוסף: בעלי חיים חיים את הזמן, אך אינם מודעים לו. הם לא יודעים מה זה "שבע בבוקר", "חמישי הבא", או "שנה שעברה". הם פועלים לפי קצבים ביולוגיים, אור, טמפרטורה, דחפים פנימיים. הם מרגישים שינוי – אבל אינם זקוקים למושג זמן כדי לפעול. ציפור אינה מחכה לחודש נובמבר כדי לנדוד – היא נודדת כי השדה המגנטי השתנה. כלב אינו יודע שעברו שלוש שעות – הוא פשוט מזהה דפוס או צורך. והרי גם גוף האדם לא באמת "זקוק לשעון" – הוא זקוק לקצבים. לשינה, למזון, לאור יום, למחזורי הורמונים. הזמן, במובנו הלוחי, הוא תוספת שהוספנו על המציאות – לא חלק אינהרנטי ממנה.

ואם נלך מעבר לביולוגיה – נביט לרגע אל התרבויות. התרבות המערבית רואה את הזמן כליניארי: התחלה, אמצע, סוף. בריאה, חיים, מוות. אנחנו מודדים הישגים, גיל, תאריכים, לוחות שנה. אבל בתרבויות רבות אחרות, הזמן הוא מחזורי, גלי, לא-קווי. במזרח, בגלגולי הסמסרה, אין סוף – יש תנועה נצחית. בתרבויות ילידיות רבות, הזמן הוא כמו מרחב תודעתי – שבו עבר, הווה ועתיד שוכנים יחד. הם לא נעים על ציר – אלא חופפים בשכבות של משמעות. כלומר: מה שנראה לנו כמו עובדה קבועה – הוא בסך הכול נקודת מבט.

אז מה נותר לנו לעשות עם הידיעה הזו? האם נפסיק להשתמש בלוח שנה? נבטל את השעון? לא. יש ערך עצום למדידה. היא מאפשרת תיאום, סדר, קצב, תחושת הכוונה. אבל אולי נוכל לזכור שהזמן אינו שליט – אלא כלי. הוא לא צריך לנהל אותנו – אלא לשרת אותנו. הוא לא "אמת טבעית" אלא המצאה אנושית חכמה, שאסור לנו להפוך להכתבה נוקשה.

כי בסופו של דבר, הרגע היחיד שקיים – הוא עכשיו. זה שאנחנו חיים בו, נושמים אותו, מרגישים אותו. העבר כבר אינו קיים, והעתיד עדיין לא הגיע. ואילו הזמן, על כל שמותיו והגדרותיו, הוא רק הדרך שלנו לספר סיפור על השינוי. אבל אם נזכור שהוא סיפור – אולי נוכל להפסיק לפחד ממנו, ולהתחיל לחיות בתוכו. או אפילו מחוץ לו.