תחושת מוכנות כמעט ולא קיימת, לפעמים פשוט צריך לקפוץ מעל החשש וישר למים

לפני 7 שנים (כמעט בדיוק) ישבתי במרפסת ביתי, הסתכלתי על הנוף של גבעות הכורכר, ותהיתי לעצמי מה לעזאזל אני עושה - נרשמת ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב או לא. הייתי אז בת כמעט 21, עברו רק כמה חודשים מאז חזרתי לארץ מניו יורק, שם במשך חצי שנה (און-אנד-אוף) עבדתי כעוזרת אישית של מעצבת תכשיטים ישראלית. לא תכננתי להתחיל לימודים, האמת שלא תכננתי כלום, חזרתי כל כך מבולבלת מהניו-יורק הזו וכל מה שהיה לפניה. 

אחזור קצת אחורה, שנה קודם לכן, מגיעה לארץ מניו-יורק חברה טובה של אז מי שהיה בן זוגי. היא מגיעה בכדי להתחתן עם בחיר ליבה ולחגוג זאת עם כל חבריהם הישראליים. ערב אחד, כמה שבועות טרום החתונה, היא מגיעה למסעדה בה אני עובדת, מציגה את עצמה ויש בנינו חיבור מיידי. 

כמה ימים לאחר מכן, אני ובן זוגי דאז הלכנו לאכול צהריים יחד במסעדה, כשלפתע הוא קיבל ממנה הודעת וואצפ, הרים אליי מבט והציע לי את ההצעה המפתה ביותר שהציעו לי עד אז - ללכת לעבוד איתה כמה חודשים בניו-יורק. בתקופה שקדמה להצעה ליוותה אותי תחושה עמוקה שאני חייבת לברוח קצת, להתרחק, להתנקות. אממה, אני אף פעם לא הייתי בחורה של חופשות, אני אוהבת שגרה (לא שגרתית), פרודקטיביות, עבודה… כך שלטוס לטייל פחות קרץ לי. והנה מגיעה לה, כאילו היקום מכיר אותי ושומע אותי, ההצעה שהכי הייתי צריכה. גם חול, גם עבודה, וגם (תסלחו לי על השפה) פאקינג ניו-יורק! 

טסתי, חוויתי, עבדתי, נהניתי מניו-יורק ולבסוף חזרתי לארץ. את הסיפורים על גולי בניו-יורק אשמור להזדמנות אחרת. מה שכן, אספר שבמהלך השהות בניו-יורק חזרתי לארץ לחודש במהלכו אני ובן זוגי נפרדנו. כאן חשוב לציין שבן זוגי היה גדול ממני ב14 שנה. כך שאת שתי השנים (כמעט) שקדמו לטיסה ביליתי בתל אביב, חיה אורח חיים של "גדולים". כשחזרתי לבסוף מניו-יורק, באו לאסוף אותי אמי ואחי הקטן, והחזירו אותי הביתה לאמא. הייתי אז עוד בת 20, והרגיש לי כאילו כבר חוויתי חיים שלמים. תחושת הבלבול עטפה אותי מכל כיוון - הקושי בלהרגיש שחזרתי "אחורה", ההתבוננות על מי שהייתי בשנתיים האלו, ועל מי אהיה עכשיו. הרשתי לעצמי לעצור רגע ולא חזרתי מיד לעבודה. משהו שאני מעריכה בעצמי זה שלדעתי ההשפעה החיצונית של העולם ושל מה "אמורים" לעשות אף פעם לא הרשימה אותי יותר מדי, או הכווינה את מעשיי, כך שלגמרי יכלתי לאפשר לעצמי כמה חודשים של התבוננות פנימית ומציאת שביל חדש בעולם. במהלך התקופה הזו הקדשתי הרבה מזמני לקריאת ספרים. במהלך אחד מביקוריי את חברי הטוב דני, הספר "דווקא החלשים שורדים" ישב על שולחנו ואני החרמתי אותו לשם קריאה. הספר מסביר כיצד מחלות ותכונות שנראות כחולשות אנושיות עשויות להיות למעשה יתרונות אבולוציוניים שהבטיחו את הישרדותנו. כששבתי אל דני להחזיר אליו את הספר, ספר נוסף זעק אליי שאקח אותו, "המוח הטיפש", שעוסק בדרך משעשעת ומחכימה בחולשות ובטעויות של הפונקציות המסובכות במוח האנושי. כך הוצתה מחדש אהבתי לביולוגיה, שהרחבתי בתיכון, אבל לא שקלתי כלל עד לאותו רגע לעסוק בה בחיי הבוגרים.

שיתפתי את אימי, שאותה אני משתפת בהכל, בעניין החדש שיש לי במדעי החיים, ובהנאה שיש לי מלהבין את המערכת הזו שמקיימת אותי. והיקום, כמו היקום, החליט להתערב, ובאופן קוסמי לחלוטין שלח לה כמה שבועות לאחר מכן מודעה למייל שמפרסמת את תחילת השנה האקדמית בקמפוס מדעי החיים באוניברסיטת תל אביב, ומודיעה על יום פתוח שיתקיים בסוף אוגוסט. היא, שידעה על החיבה החדשה-ישנה שלי לתחום, הציעה לי שנלך יחדיו. והלכנו. הייתי היחידה שבאה עם אמא שלה. ישבנו שתינו באחת הכיתות ושמענו מפי ראש החוג על המסלולים השונים של מדעי החיים. אמלא לכם קצת חסר ואספר שבתיכון הייתי מחסירה הרבה משיעורים (קצב ההתקדמות בכיתה היה איטי מדי לטעמי, ותמיד הייתה לי הערכה רבה לניצול נכון של הזמן), מה שבין השאר הוביל לכך שמ"מיועדת ל5 יחידות" במתמטיקה בכיתה ט, הורידו אותי ל3 יחידות בכיתה י'. ואני, שידעתי כבר אז מה אני שווה (לפחות חשבתי שידעתי מה אני שווה), לא הייתי מעוניינת לרדת לרמה של הפאסיב-אגרסיב של בית הספר, הלוא הוא המקום שאמור לדאוג להשכלה שלי, ולריב איתו על ההשכלה שלי. את ההשכלה שלי אשיג לבד אם אתם לא מעוניינים לתת לי אותה. מה שהוביל לכך שכאשר קבענו ללכת ליום הפתוח, בליבי ידעתי שאצטרך להשלים בגרות במתמטיקה ל4 יחידות לפחות, כך שהכוונה הייתה ללכת להתרשם, ולהבין, במידה ואכן ארצה להרשם, מה עליי להשלים בכדי להתקבל. 

ופתאום, במהלך ההרצאה, כשמגיעים לחלק בו דנים על דרישות הקבלה, מתברר שאין כלל צורך ב4 יחידות מתמטיקה. שהציון המשוקלל של הבגרות שלי והפסיכומטרי (שעשיתי בחוכמתי שנה לפני כן) מספיק לי בכדי להתקבל.

מזכירה לכם שהיום הפתוח הזה התקיים בסוף אוגוסט, כאשר שנת הלימודים מתחילה בתחילת אוקטובר. חזרנו הביתה. אני יכולה כבר עכשיו להתחיל לימודים.

המחשבות התחילו לרוץ - אבל בכלל לא תכננתי את זה כך, אני רוצה עוד לעבוד, לחסוך, להתכונן. מי בכלל חשב על להתחיל עכשיו תואר, ועוד מדעי?!
מצד שני הנה היא ההזדמנות הזו, היא כאן. מולי. וזה מרגש אותי (סליחה איריס על השימוש במילה מרגש) ומושך אותי מאוד.
הרהרתי בנושא בשבוע שלאחר מכן, כאשר מועד סגירת ההרשמה הולך ומתקרב. 

עכשיו אנחנו חוזרים לקטע בו אני יושבת במרפסת ומשקיפה על גבעות הכורכר ותוהה לעצמי - מה אעשה לעזאזל?! 

אז דבר ראשון שעשיתי הוא להרים טלפון לאבא שלי. שיתפתי אותו בכל המחשבות שלי, ובכך שאני רוצה אך מרגישה לא מוכנה, והוא אמר לי משפט ששינה עד חיי עד היום:
הוא אמר לי "גל, אף פעם לא מרגישים מוכנים".

וזהו, נרשמתי ללימודים, שהיו אחת החוויות הטובות של חיי.

ובהחלט ככל שהחיים מתקדמים, וב7 השנים שעברו מאז, אני מגלה כל יום מחדש כמה באמת אף פעם לא מרגישים מוכנים.
אנשים רבים מחכים לרגע שבו ירגישו מוכנים, אבל החיים ילמדו אותנו שתחושת מוכנות מלאה כמעט לא קיימת. המוח שלנו מתוכנת לחפש ודאות, בעוד שהחיים מטבעם בלתי צפויים. תמיד יהיו משתנים שלא נוכל לחזות, ולכן אין מצב שבו אפשר "לכסות הכול מראש". גם מי שמרגיש בטוח לפני צעד מסוים מגלה במציאות הפתעות שמערערות את התחושה הזו.

יתרה מזו, יש תפקידים ומצבים בחיים שאי אפשר להיכנס אליהם באמת מבחוץ. לא משנה כמה נקרא עליהם או נשמע מאחרים, עד שלא נעמוד בתוכם בפועל, נתקשה להבין את המורכבות שלהם. כך למשל, גם אם אדם צופה מהצד בהורה, במנהל, בסטודנט או בכל תפקיד אחר, הוא לא יחוש את המשקל המלא של האחריות עד שימלא אותה בעצמו. תחושת המוכנות נבנית בהדרגה מתוך החוויה עצמה: דרך טעויות, התאמות, ולמידה מצטברת.

לכן, ההמתנה ל"תחושת המוכנות" עלולה להפוך למלכודת, היא משאירה אותנו במצב של המתנה אינסופית לרגע שלא יגיע. מוכנות איננה תנאי מוקדם לכניסה לתפקיד או לשלב חדש בחיים, אלא תוצאה של עצם הכניסה אליו.

ועל כן, אם יש משהו אתם רוצים לעשות, אבל מחכים להרגיש "מוכנים", תראו את הפוסט הזה ואת העובדה שקראתם עד לכאן, כסימן בשבילכם ללכת על זה, ולסמוך על עצמכם שתסדרו עם מה שיהיה.