גישת בלי תחרות: העולם לא צריך רק מנצח אחד

אחת ההנחות שמלוות רבים מאיתנו לאורך החיים היא שהעולם הוא תחרות אחת גדולה. מגיל צעיר אנחנו לומדים להשוות את עצמנו לאחרים: מי קיבל ציון גבוה יותר, מי התקבל לאוניברסיטה טובה יותר, מי התקדם מהר יותר בעבודה, מי מרוויח יותר, מי נראה טוב יותר, מי מצליח יותר. לאט לאט אנחנו מתחילים לראות הצלחה של אנשים אחרים כמשהו שמקטין את הסיכוי שלנו להצליח, כאילו יש בעולם מספר מוגבל של מקומות פנויים, ומישהו אחר כבר תפס אחד מהם.

אבל כשעוצרים לרגע ומסתכלים על המציאות, מגלים שבחלק גדול מהתחומים המשמעותיים בחיים זו פשוט לא הדרך שבה העולם עובד.

תחשבו על מוזיקה. יש בעולם אינספור מוזיקאים מוכשרים, וכל שנה מצטרפים עוד ועוד יוצרים חדשים. אם כל אחד מהם היה מסתכל על מי שכבר הצליח ואומר לעצמו "כבר יש זמרים מצוינים, כבר יש להקות מעולות, אין שום סיבה שאוסיף עוד קול לעולם", היינו מפסידים חלק עצום מהיצירה האנושית. לא היינו זוכים להכיר אמנים חדשים, סגנונות חדשים או שירים שהפכו לפסקול של החיים של מיליוני אנשים. העובדה שכבר קיימים מוזיקאים מעולים מעולם לא הייתה סיבה שלא יהיה מקום לעוד אחד. להפך, דווקא העובדה שכל אחד מביא איתו קול אחר, חוויה אחרת ודרך אחרת לראות את העולם היא מה שהופכת את המוזיקה לעשירה כל כך.

אותו הדבר קורה גם במסעדות. כמעט בכל עיר אפשר למצוא עשרות מסעדות איטלקיות, בתי קפה, פיצריות או מסעדות אסייתיות. אם הייתה באמת רק דרך אחת נכונה להכין פיצה או פסטה, כנראה שהיה נשאר מקום למסעדה אחת בלבד. אבל בפועל אנשים לא מחפשים רק את "הפיצה הכי טובה בעולם". הם מחפשים חוויה שמתאימה להם. יש מי שמעדיף מקום קטן ושקט, ויש מי שאוהב מסעדה רועשת ומלאת חיים. יש מי שמתחבר לבצק דק ויש מי שמעדיף עבה, יש מי שמחפש אוכל חדשני ויש מי שרוצה בדיוק את הטעמים המוכרים מילדות. אין מקום אחד שמתאים לכולם, ולכן יש מקום להרבה מאוד מקומות שונים.

האמת היא שכך פועל כמעט כל תחום אנושי. אנשים לא בוחרים רק מקצוע או מוצר. הם בוחרים אדם. הם מתחברים לדרך שבה מישהו חושב, מסביר, יוצר, מדבר או גורם להם להרגיש. שני פסיכולוגים יכולים ללמוד בדיוק את אותה תיאוריה ולהשתמש באותם כלים, אבל מטופלים שונים יתחברו לכל אחד מהם מסיבות שונות. שני מרצים יכולים לדבר על אותו הנושא, אבל כל אחד יעביר אותו אחרת לגמרי. שני סופרים יכולים לכתוב על אהבה, ושני הספרים ירגישו כמו עולמות שונים לחלוטין.

זו הסיבה שהשאלה "אבל כבר יש מישהו שעושה את זה" היא בדרך כלל השאלה הלא נכונה. כמעט תמיד כבר יש מישהו שעושה את זה. למעשה, אם תחכו לרעיון שאף אחד בעולם לא עשה לפניכם, כנראה שלא תעשו כמעט שום דבר. השאלה החשובה היא האם כבר יש מישהו שעושה את זה בדיוק בדרך שלכם. וכאן התשובה כמעט תמיד תהיה לא.

כל אחד מאיתנו הוא שילוב חד-פעמי של חוויות חיים, אישיות, ערכים, ידע, טעויות, סקרנות ודרך ייחודית להסתכל על העולם. גם אם שני אנשים עושים את אותו הדבר בדיוק, הם לעולם לא יעשו אותו באותה הצורה, משום שהם אינם אותו האדם. דווקא ההבדלים האלה הם שמאפשרים לאנשים שונים למצוא את האדם, השירות, היצירה או הרעיון שהכי מתאימים להם.

כשאנחנו מסתכלים על העולם דרך משקפיים של תחרות, אנחנו מתחילים להאמין שכל הצלחה של אדם אחר היא הפסד שלנו. במקום ללמוד מאנשים שאנחנו מעריכים, אנחנו מתחילים לחשוש מהם. במקום לפרגן, אנחנו מקנאים. במקום ליצור, אנחנו עסוקים בלמדוד את עצמנו ביחס לאחרים. ובמקום לשאול מה יש לנו לתרום, אנחנו שואלים אם בכלל נשאר מקום.

אבל ברוב המקרים, זו לא המציאות. זו רק הדרך שבה המוח שלנו מפרש אותה.

האירוניה היא שהעולם דווקא מרוויח מכך שעוד אנשים מצטרפים. עוד אמנים יוצרים. עוד חוקרים שואלים שאלות. עוד יזמים מנסים לפתור בעיות. עוד מרצים מסבירים רעיונות. עוד אנשים מביאים את נקודת המבט הייחודית שלהם. ככל שיש יותר קולות, כך יש יותר סיכוי שכל אדם ימצא את הקול שמדבר דווקא אליו.

אולי זו אחת ההבנות המשחררות ביותר שאפשר לאמץ. אנחנו לא צריכים להיות הראשונים כדי להיות משמעותיים, ולא צריכים להיות היחידים כדי להיות נחוצים. העובדה שמישהו אחר כבר הצליח אינה הוכחה שאין מקום גם עבורנו. במקרים רבים היא דווקא הוכחה שיש אנשים בעולם שמחפשים את התחום הזה, מתחברים אליו ורוצים אותו.

השאלה היא רק האם אנחנו מוכנים להביא אליו את עצמנו.

כי העולם לא באמת צריך עוד עותק של האנשים שכבר קיימים בו. הוא צריך את כל נקודות המבט שעוד לא נשמעו, את כל הסיפורים שעוד לא סופרו ואת כל האנשים שעדיין לא ויתרו רק משום שמישהו אחר הגיע לפניהם. לפעמים, דווקא האדם שחשב שאין לו מה להוסיף, הוא זה שמצליח לגעת באנשים שאף אחד אחר לא הצליח להגיע אליהם. לא מפני שהוא טוב יותר, אלא מפני שהוא שונה. ובחוויה האנושית, הרבה פעמים דווקא השוני הוא מה שהופך משהו למשמעותי.