להוריד את המיינד מכס המלכות

מחשבות בעקבות ויניקוט על חשיבה, עשייה והאופן שבו אני מתקיימת בעולם

במשך שנים, מבלי שבהכרח ניסחתי זאת לעצמי כך, קידשתי את החשיבה.

לא רק אהבתי לחשוב. לא רק הייתי אדם סקרן, אנליטי ורפלקטיבי. היה משהו עמוק יותר באופן שבו חוויתי את עצמי: החשיבה קיבלה אצלי מעמד כמעט עליון. היא הייתה המקום שבו הדברים האמיתיים קורים, המקום שבו מבינים, פותרים, מגלים, מגיעים אל האמת. במובן מסוים, המקום שבו אני נמצאת באמת.

אני חושבת, משמע אני קיימת.

הקריאה במאמר של ויניקוט, "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה", פגשה אותי בדיוק בתקופה שבה משהו בתפיסה הזאת מתחיל להיסדק. לא מפני שהפסקתי להעריך את החשיבה. להפך. החשיבה שלי היא אחת היכולות שאני מעריכה בעצמי יותר מכל. היא מאפשרת לי להגיע לתובנות עמוקות, לראות קשרים, לפרק חוויות ולבנות מחדש את האופן שבו אני מבינה את עצמי ואת העולם.

אבל אולי בדיוק כאן נמצאת ההבחנה שאני מתחילה להבין: יש הבדל בין להחזיק ביכולת לחשוב לבין לחיות מתוך המיינד.

כשהמיינד עולה על כס המלכות

ויניקוט מציע לחשוב על האדם בראש ובראשונה כ-psyche-soma, כאחדות פסיכו-סומטית. המיינד אינו ישות נפרדת המרחפת מעל הגוף והנפש ומנהלת אותם, אלא פונקציה המתפתחת בתוך אותה אחדות.

המחשבה הזאת פגשה הבחנה שאני מנסה לנסח מתוך החוויה שלי כבר זמן מה, בין שתי תופעות פנומנולוגיות של חשיבה שכיניתי "חשיבה עורפית" ו"חשיבה קודקודית". השמות האלה לא נולדו מתוך תיאוריה, אלא מתוך תחושה גופנית ממשית שחוזרת אצלי שוב ושוב. שמתי לב שיש מצבים שבהם כשאני חושבת, אני מרגישה כאילו החשיבה עצמה ממוקמת באזור העורף, ולעומתם מצבים אחרים שבהם התחושה שלה נמצאת גבוה יותר, באזור הקודקוד. אני כמובן לא טוענת שאלו מקומות שבהם סוגים שונים של חשיבה באמת "מתרחשים" במוח. אלה שמות שנתתי לשתי איכויות מובחנות מאוד של חוויה, שההבדל ביניהן נעשה עבורי ברור מספיק עד שהתחלתי לזהות לא רק איפה אני מרגישה אותן, אלא גם איך כל אחת מהן משנה את האופן שבו אני נמצאת בתוך החיים.

בהתחלה חשבתי שאולי מדובר פשוט בשתי דרכים שונות לחשוב. עם הזמן התחלתי להבין שההבדל עמוק יותר. אלה אולי שתי דרכים שונות להתקיים בזמן החשיבה.

בחשיבה העורפית יש תחושה כאילו מרכז הכובד של הקיום עבר אל המיינד. התנועה היא פנימה, אל תוך החשיבה: צריך לחשוב על זה, צריך להבין מה אני מרגישה, צריך לפענח למה זה קורה, צריך לוודא, צריך להגיע לתשובה. החשיבה אינה רק דבר שאני עושה בתוך החיים, אלא הופכת במידה מסוימת למקום שממנו אני חיה אותם. המיינד מקבל מעמד של נקודת התצפית המרכזית, זו שאמורה להבין את החוויה, לפרש אותה, לכוון אותה ולפקח עליה.

בחשיבה הקודקודית התחושה שונה באופן שקשה היה לי בתחילה להסביר. אני עדיין חושבת, ולעתים אפילו חושבת באופן מורכב ועמוק מאוד, אבל החשיבה אינה מרגישה כאילו היא מתרחשת במקום נפרד שממנו אני מנהלת את עצמי. היא משולבת יותר בפעולה, בתחושה ובמפגש עם העולם. אני יכולה לכתוב ולחשוב תוך כדי הכתיבה, לצייר ולחשוב מתוך הציור, לדבר ולגלות את המחשבה בזמן שאני מדברת. אין תחושה שהחיים נעצרו כדי שהמיינד יוכל לעבד אותם ורק לאחר מכן להחזיר אליהם תשובה. החשיבה והפעולה מתרחשות כחלק מאותה תנועה.

לכן ההבדל המעניין עבורי אינו תוכן המחשבות, וגם לא הכמות שלהן. אפשר לחשוב הרבה מאוד בשני המצבים. ההבדל הוא במקום שממנו אני חווה את עצמי בזמן שאני חושבת.

בחשיבה העורפית יש את האישה שחיה, ובמקביל יש איזושהי תודעה שמתבוננת באישה הזאת חיה. אני מציירת ואני רואה את עצמי מציירת. אני כותבת ואני רואה את עצמי כותבת. אני יוצרת ואני מודעת לכך שאני "אדם יוצר". אני מקבלת החלטה, ובו בזמן צופה בעצמי מקבלת אותה, מנתחת אותה ובודקת מה היא אומרת עליי. כאילו נוצר מרחק קטן בין מי שחיה את החיים לבין מי שמתבוננת בהם ומנהלת אותם, וה"אני" מזדהה יותר ויותר דווקא עם זו שמסתכלת.

בחשיבה הקודקודית המרחק הזה מצטמצם. לא מפני שאין מודעות עצמית, ולא מפני שהמחשבה נעלמת, אלא מפני שאני פחות מרגישה כמו תודעה שמפעילה אדם ויותר כמו אדם שלם שחושב, מרגיש ופועל בעת ובעונה אחת. רק בדיעבד התחלתי להבין שאולי מה שכיניתי בשמות כמעט מקריים, "עורפית" ו"קודקודית", מתאר עבורי משהו רחב בהרבה ממיקומה הסובייקטיבי של החשיבה. הוא מתאר את היחס שבין המיינד לבין שאר הקיום שלי.

התחושה השחקנית

פתאום אני מבינה שאולי מכאן מגיעה גם תחושה שאני מכירה היטב: התחושה השחקנית.

לפעמים, כשאני מנסה להפוך להיות משהו שאני רוצה להיות, יוצרת, מרצה או כותבת, מופיעה תחושה כמעט מוזרה של זיוף. אני יכולה לראות את עצמי עושה את הדבר. אני רואה את עצמי "בונה את עצמי כיוצרת". אני רואה איך אני בוחרת לצייר, איך אני בונה הרצאה, איך אני מנסה לחיות חיים מסוימים. ומשום שאני רואה את תהליך היצירה של הזהות, חלק ממני יכול לומר: את הרי ממציאה את זה. את משחקת את עצמך.

אולי זו גם אחת הסיבות לכך שלפעמים אני מסתכלת על מישהי אחרת שמציירת ומקנאה.

אני כמובן לא יודעת מה מתרחש בתודעה שלה. יכול להיות שהיא עסוקה בעצמה בדיוק כמוני. אבל בדמיון שלי היא פשוט שם. היא מסתכלת על הציור, חושבת איזה קו להוסיף, מערבבת צבע ומציירת. היא אינה "מישהי שמנסה להיות אמנית". היא אינה מסתכלת על עצמה מבחוץ ומעריכה את האותנטיות של פעולתה. היא פשוט מציירת.

ואולי הדבר שאני מקנאה בו אינו הזהות שלה. אולי אני מקנאה באחדות שאני מדמיינת שיש לה.

החשיבה הקודקודית

וכאן אני מתחילה להבין אחרת את מה שכיניתי "חשיבה קודקודית".

היא אינה מצב שבו אני מפסיקה לחשוב. למעשה, לפעמים אני חושבת בה בצורה מצוינת. אבל החשיבה כבר אינה נחווית כישות נפרדת שממנה אני מפעילה את עצמי. היא מתרחשת בתוך העשייה.

אני כותבת משפט, מרגישה שמשהו בו אינו נכון, משנה אותו, עולה רעיון חדש, מחפשת משהו וחוזרת לכתוב. הידיים עובדות, העיניים מסתכלות, משהו בי מרגיש, משהו בי חושב ומשהו בי בוחר, וקשה לומר איפה בדיוק מסתיימת החשיבה ומתחילה הפעולה.

יש פחות "אני שחושבת על עצמי עושה" ויותר אני-עושה-חושבת.

וזו אולי הסיבה לכך שהמצב הזה מרגיש לי כל כך שונה בגוף. יש בו אחדות גדולה יותר. החשיבה אינה נעלמת, היא חוזרת להיות חלק ממערכת שלמה. אם להשתמש בשפה שהקריאה בויניקוט פתחה עבורי, המיינד אינו צריך להיעלם. הוא צריך אולי לחזור להיות פונקציה בתוך ה-psyche-soma.

כשהחשיבה הופכת לחיים עצמם

אני מתחילה לחשוד שבאיזשהו שלב בחיי נתתי למיינד תפקיד שהוא גדול אפילו יותר מחשיבה. נתתי לו את תפקיד החיים עצמם.

ייתכן שחלק מזה קשור לנטיות מוקדמות שלי. תמיד הייתי אדם חושב, מודע, רגיש מאוד לדקויות, בעל יכולת להתבונן בעצמו ובאחרים. ייתכן שגם חוויות התפתחותיות חיזקו את היכולת להתבונן, לצפות, להבין אחרים ולהתאים את עצמי. אינני יכולה להסיק מקריאה בויניקוט סיפור חד משמעי על הילדות שלי, וגם איני רוצה להפוך את הגילוי הזה לעוד בעיה שעליי לפתור באמצעות המיינד.

אבל אני כן יכולה לראות מה קרה בשנים האחרונות.

כשהופיעה חרדה, התחלתי ללמוד את המחשבות שלי. למדתי לזהות אותן, לבדוק אותן, לערער עליהן ולהבין כיצד הן מייצרות את החוויה שלי. גיליתי עד כמה המציאות הפסיכולוגית שאנחנו חיים בתוכה מתווכת על ידי המיינד.

זו הייתה תגלית חשובה, אולי אפילו הכרחית עבורי. אבל אולי יחד איתה התרחשה תנועה נוספת, סמויה יותר: אם המיינד מעצב את החוויה שלי, אולי המיינד הוא המקום שבו צריך לנהל את החיים.

וכך החשיבה נעשתה לא רק כלי להבנת המציאות, אלא המקום שממנו ניסיתי ליצור אותה.

לא כל החיים נוצרים בראש

אני עדיין חושבת שיש אמת עמוקה בטענה שהעולם כפי שאנחנו חווים אותו נבנה במידה רבה דרך התודעה. תפיסה, זיכרון, פרשנות, ציפייה ומשמעות משתתפים כולם ביצירת המציאות הסובייקטיבית שלנו.

אבל אולי זו רק רמת תיאור אחת.

כי לפני שאני תודעה המתבוננת בעולם, אני גם אורגניזם שנמצא בעולם. אני רואה, נוגעת, זזה, מתקרבת ומתרחקת, יוצרת, מגיבה, מדברת ופועלת. מנקודת מבט אבולוציונית, היכולת הרפלקטיבית המפותחת שלנו לא הופיעה לפני החיים והפעולה. היא צמחה בתוך יצור שכבר היה גוף חי הפועל בסביבה.

המחשבה הרפלקטיבית היא הישג אדיר של האדם. אבל אולי טעיתי כשהפכתי הישג של המערכת למלך של המערכת.

והמחשבה הזאת גורמת לי להסתכל אחרת גם על מדיטציה.

במבט ראשון, מדיטציה יכולה להיראות כמעט כמו הביטוי האולטימטיבי של החשיבה העורפית. אני מפסיקה לפעול, יושבת בשקט, מפנה את הקשב פנימה ומתבוננת במחשבות שלי. לכאורה, עוד שכבה של תודעה שמתבוננת בתודעה.

אבל בחוויה שלי, מדיטציה עושה כמעט את ההפך.

כשאני מתבוננת במחשבה במדיטציה, אני לא בהכרח מנסה להבין אותה, לפתור אותה או להגיע באמצעותה למסקנה. המחשבה הופכת לדבר שמתרחש בתוך שדה רחב יותר של חוויה. יש נשימה, יש תחושה בגוף, יש צליל מבחוץ, יש רגש, יש מחשבה.

ודווקא אז קורה דבר מעניין: המחשבה, שבחיי היומיום יכולה להרגיש כמו המקום שממנו "אני" מסתכלת על כל שאר הדברים, הופכת בעצמה לאחד הדברים שמתרחשים בתוכי. היא מפסיקה להיות רק המתבוננת והופכת גם למושא שאפשר להתבונן בו.

באופן כמעט פרדוקסלי, ההתבוננות במחשבה יכולה להיות בדיוק מה שמוריד אותה מכס המלכות.

וזה גם עוזר לי להבין שההבחנה שאני מנסה לעשות אינה באמת בין חשיבה לעשייה. הרי במדיטציה כמעט אין עשייה חיצונית, ובכל זאת יכולה להיות בה תחושה עמוקה של אחדות. ההבדל הוא אולי בין מצב שבו המיינד נחווה כמרכז שממנו שאר החוויה מנוהלת, לבין מצב שבו המחשבה עצמה היא אחת התופעות שמתרחשות בתוך אורגניזם חי.

במובן הזה, עניינה אותי גם ההתייחסות של ויניקוט לקראת סוף המאמר לטיפול דרך הגוף. נדמה שהוא מצביע שם על האפשרות שלפעמים דווקא מי שעובד עם הגוף, גם מבלי לנסח לעצמו באופן מלא את המשמעות הפסיכולוגית של מה שהוא עושה, יכול להשפיע על היחסים בין הפסיכה לסומה.

יש משהו ברעיון הזה שמושך אותי מאוד. אולי יש דברים שלא מחזירים אותנו לאחדות הפסיכו-סומטית באמצעות הבנה של האחדות, אלא באמצעות חוויה שלה. מדיטציה יכולה להיות אחת מהם. תנועה אולי אחרת. ציור אולי אחרת.

ואולי לפעמים הניסיון להבין באמצעות המיינד איך לחזור אל ה-psyche-soma הוא בעצמו בדיוק הדבר שמשמר את הפיצול.

אדם חושב אינו בהכרח אדם שחי בתוך המחשבה

יש כאן גם משהו זהותי שקשה לי להודות בו.

אני חושבת שבמידה מסוימת התגאיתי מאוד בחשיבה העורפית שלי. היכולת להתבונן בעצמי חושבת, לנתח שכבות בתוך שכבות, להיכנס לעומק של חוויה ולגלות בתוכה מנגנונים שאינם גלויים מיד, היא באמת יכולת שאני לא חושבת שקיימת באותה מידה אצל כולם.

ובאיזשהו מקום היא הפכה לחלק מהאופן שבו הרגשתי מיוחדת.

אני האדם שחושב.

ולכן אולי להוריד את המיינד מכס המלכות יכול להרגיש כמעט כמו ויתור על משהו יקר בזהות שלי. אבל אני מתחילה להבין שאינני צריכה לבחור בין שתי אפשרויות: להיות אדם חושב או להיות אדם חי.

אולי קיימת אפשרות שלישית ויפה יותר: להיות אורגניזם חושב.

אדם שבו המחשבה אינה יושבת מעל החיים אלא מתקיימת בתוכם. אדם שיכול לשבת שעות ולחשוב על ויניקוט, על תודעה, על פסיכולוגיה ועל עצמו, ואז לקום ולצייר, וכשהוא מצייר, לצייר.

אני עושה, משמע אני קיימת

אני מתחילה להבין שלקידוש המחשבה היה גם מחיר נוסף. במובן מסוים, הוא שם אותי בכלוב.

אם המיינד הוא המקום שבו החיים מתרחשים, אפשר לחיות בתוכו חיים שלמים. אפשר לחשוב על היצירה שאני רוצה ליצור, להבין אותה לעומק, לדמיין אותה, לתכנן אותה, לכתוב דברים למגירה, לפתח רעיונות שאיש לעולם לא יראה, להגיע לתובנות עמוקות על האדם שאני רוצה להיות ולהרגיש שמשהו משמעותי מאוד אכן התרחש. ובמובן מסוים, משהו באמת התרחש. מחשבה היא התרחשות אמיתית. דמיון הוא התרחשות אמיתית. עולם פנימי הוא חלק ממשי ויקר מהחיים.

אבל הם אינם כל החיים.

אני חושבת שבמשך הרבה זמן ניסיתי במידה מסוימת לחשוב את החיים במקום לחיות אותם, וגיליתי שיש גבול למה שהמיינד יכול לתת לעצמו מתוך עצמו. אני יכולה לחשוב אלף פעמים שאני יוצרת, להבין בדיוק איזו יוצרת אני רוצה להיות, לדמיין את העבודות שאעשה ולבנות בתוכי עולם יצירתי עשיר, אבל יש משהו בי שלא מסתפק בכך. הוא רוצה ראיות. לא ראיות במובן של אישור חיצוני או הישג מרשים, אלא במובן הפשוט והקונקרטי ביותר: הוא רוצה לראות אותי יוצרת.

הוא רוצה לראות את הציור שנוצר, את המאמר שהתפרסם, את ההרצאה שנכתבה ואת הסרטון שצולם. הוא רוצה את החוויה המצטברת של גוף שקם ועשה משהו בעולם. מחשבה על פעולה אינה מספקת למערכת את אותו מידע שמספקת הפעולה עצמה.

וזה אולי אחד הדברים שהתחלתי להבין לגבי הפער שהיה בי במשך שנים בין האדם שידעתי שאני יכולה להיות לבין האדם שהרגשתי שאני בפועל. ניסיתי לפעמים לצמצם את הפער באמצעות עוד מחשבה: עוד הבנה, עוד תכנון, עוד ניסוח של מי אני רוצה להיות. אבל אי אפשר לחשוב את עצמנו אל תוך ראיות שהחיים עדיין לא סיפקו לנו.

אם אני חושבת על יצירה אבל איני יוצרת, המחשבות שלי אינן הופכות אותי ליוצרת. אם אני כותבת דברים שאיש לעולם לא יראה, יש ערך אמיתי לכתיבה עצמה, אבל אינני יכולה לצפות שהחוויה שלי תהיה זהה לזו של אדם שמוציא את יצירתו אל העולם. ואם אני מחזיקה במחשבות מוסריות יפות אבל שוב ושוב פועלת באופן שפוגע באחרים, אינני יכולה להעמיד את המחשבות שלי מעל המעשים ולומר ששם נמצאת האמת האמיתית על מי שאני.

בסופו של דבר, יש משהו בלתי נמנע בכך שהחיים מקבלים צורה דרך מעשים. אדם הוא כמובן גם מחשבותיו, רגשותיו, כוונותיו, חלומותיו והעולם הפנימי שלו, אבל העולם שבו הוא חי, וגם חלק גדול מהאדם שהוא נעשה, נוצרים מתוך מה שהוא עושה איתם.

אולי מכאן מגיעה אליי עכשיו בעוצמה כזאת המחשבה: אני עושה, משמע אני קיימת.

לא כטענה שהעשייה חשובה והמחשבה מיותרת, ולא כהחלפה של עריץ אחד באחר. אני לא רוצה להוריד את המיינד מכס המלכות רק כדי להושיב עליו את הפרודוקטיביות. אני גם לא רוצה למדוד את הקיום שלי בכמות התוצרים שהפקתי. אני רוצה להחזיר לעשייה משהו מהמעמד שאיבדה אצלי כשהמחשבה הפכה למקום המרכזי שבו חייתי.

כי החיים שלי לא יהיו בסופו של דבר אוסף כל המחשבות שחשבתי. הם יהיו גם הספרים שקראתי, האנשים שאהבתי, השיחות שניהלתי, המקומות שהלכתי אליהם, הדברים שיצרתי, המאמרים שפרסמתי, ההרצאות שהעברתי, הפעמים שבהן העזתי והפעמים שבהן בחרתי. המחשבה תהיה שזורה בכל הדברים האלה. היא תכוון אותם, תעמיק אותם, תשנה אותם ותעניק להם משמעות. אבל היא לא תהיה הם.

היא אינה הקיום כולו.

וזה אולי מסביר את המשיכה החזקה שאני מרגישה בימים האחרונים לעשייה. אני רוצה לקום בבוקר ולקרוא, לצייר, להתאמן, ליצור, לבנות הרצאות, לצלם, לדבר וללמוד. אפשר לפרש את זה פשוט כרצון "לעשות יותר ולחשוב פחות", אבל זה לא מרגיש לי נכון. אני לא רוצה לחשוב פחות. אני רוצה שהמחשבה תחזור להיות חלק מהאופן שבו אני חיה, במקום שהחיים עצמם יהפכו לדבר שעליו אני חושבת.

לכן "אני עושה, משמע אני קיימת" מרגיש לי כרגע כמו תיקון חשוב ל"אני חושבת, משמע אני קיימת". ובכל זאת, אולי גם המשפט הזה הוא רק תחנת ביניים, משום שגם הוא מחלק משהו שבמצב המאוחד אין באמת צורך לחלק. המטרה אינה לעבור מחיים בתוך החשיבה לחיים בתוך העשייה, אלא לחזור למקום שבו אני אינה תודעה שמפעילה גוף וגם אינה גוף שמבצע את הוראותיה של תודעה.

אני קוראת, מציירת, חושבת, הולכת, מרגישה וכותבת. המחשבה והפעולה אינן שתי ממלכות נפרדות, ואלה אינם דברים ש"אני" מפעילה מבחוץ.

זאת אני מתקיימת.

להוריד את המיינד מכס המלכות

אני לא רוצה להרוס את המיינד שלי. אני אוהבת אותו.

אני אוהבת את הסקרנות שלו, את העומק שלו, את היכולת שלו לקחת חוויה ולפתוח בתוכה עולם שלם. אני רוצה להמשיך ללמוד, לנתח, להטיל ספק, לגלות ולחשוב בצורה שאולי לא כולם חושבים בה.

אבל אני כבר לא בטוחה שאני רוצה שהוא יהיה המלך.

אני רוצה שהמחשבה תהיה אחת היכולות המופלאות של היצור שאני, לא היצור עצמו.

אולי זה חלק ממה שאני מגלה בתקופה האחרונה גם ביצירה: אני לא צריכה לעמוד מחוץ לעצמי ולוודא שאני באמת יוצרת. אני יכולה ליצור. אני לא צריכה לפתור מראש מי אהיה כמרצה. אני יכולה להרצות. אני לא צריכה לראות את עצמי חיה את החיים שאני רוצה ולשאול אם אני עושה אותם נכון.

אני יכולה להיות בתוכם.

ואולי כאן נמצא עבורי היופי הגדול ביותר ברעיון של ה-psyche-soma: לא בהשתקה של החשיבה, אלא בהחזרתה הביתה. לא פחות תודעה, לא פחות עומק ולא פחות מחשבה, אלא פחות כס מלכות.

ויותר אדם שלם, חושב-מרגיש-נע-יוצר, שפשוט מתקיים בעולם.