למה החיים תמיד מפסידים לפנטזיה

יש רעיון שאני חוזרת אליו שוב ושוב בשנים האחרונות, משום שככל שאני מתבוננת בעצמי, באנשים סביבי ובתהליכים שאנשים עוברים בחייהם, כך אני משתכנעת שהוא עומד מאחורי חלק גדול מהאכזבה, התסכול וחוסר שביעות הרצון שאנחנו חווים. הרעיון הזה הוא שהרבה פעמים אנחנו לא סובלים משום שהמציאות גרועה, אלא משום שאנחנו משווים אותה למשהו שהיא מעולם לא הייתה אמורה להיות.

אנחנו נוטים לחשוב שההשוואות שלנו הן בין המציאות שלנו לבין מציאות טובה יותר, אבל במקרים רבים ההשוואה האמיתית היא בין המציאות לבין פנטזיה. זהו הבדל חשוב, משום שכאשר אנחנו משווים את עצמנו לאדם אחר, אנחנו עדיין משווים מציאות למציאות. ההשוואה אולי אינה הוגנת, אולי היא חלקית ואולי היא מתבססת על מידע חסר, אבל לפחות שני הצדדים קיימים בעולם האמיתי. לעומת זאת, כאשר אנחנו משווים את החיים שלנו לפנטזיה, אנחנו משווים משהו אמיתי למשהו שמעולם לא היה קיים.

זוהי תחרות שהמציאות אינה יכולה לנצח בה.

הבעיה אינה שהמציאות לא מושלמת

לבני אדם יש יכולת מדהימה לדמיין. אנחנו מסוגלים ליצור בראשנו גרסאות אידיאליות של כמעט כל דבר: יום מושלם, זוגיות מושלמת, קריירה מושלמת, גוף מושלם, משפחה מושלמת, חופשה מושלמת ואפילו גרסה מושלמת של עצמנו. זוהי אחת היכולות המרשימות ביותר של התודעה האנושית, והיא גם אחת הסיבות לכך שהמין האנושי הצליח ליצור תרבות, מדע, טכנולוגיה ואמנות. היכולת לדמיין מציאות שאינה קיימת היא גם היכולת לשנות את המציאות הקיימת.

הבעיה מתחילה כאשר אנחנו שוכחים להבחין בין הדמיון לבין המציאות.

כאשר אנחנו מדמיינים יום חופש, אנחנו בדרך כלל מדמיינים את החלקים היפים שלו. אנחנו רואים את עצמנו רגועים, נוכחים, נהנים מהים, מהמסעדה, מהשקיעה ומהשקט. אנחנו לא מדמיינים את הפקק בדרך, את כאב הראש הקטן שיתחיל בצהריים, את ההודעה המעצבנת שנקבל או את העובדה שגם ביום חופש אנחנו עדיין אותם אנשים עם אותם דפוסים, אותן מחשבות ואותם רגשות.

לכן לפעמים אנחנו מסיימים יום שהיה טוב לחלוטין ומרגישים מאוכזבים ממנו. לא משום שהיום היה רע, אלא משום שהוא לא התנהג כמו התסריט שכתבנו לו מראש.

אותו דבר קורה גם במטרות גדולות יותר.

אנשים רבים מבלים שנים בלדמיין את הרגע שבו יסיימו תואר, יקימו עסק, ירדו במשקל, יעברו דירה או ימצאו זוגיות. אבל מעניין לראות שבמקרים רבים הפנטזיה אינה מתמקדת רק באירוע עצמו, אלא בעיקר בתחושה שאנחנו מצפים שתגיע יחד איתו.

אנחנו לא רק מדמיינים שנסיים את התואר. אנחנו מדמיינים שנרגיש שסוף סוף הגענו.

אנחנו לא רק מדמיינים שנקים עסק. אנחנו מדמיינים שנרגיש בטוחים יותר.

אנחנו לא רק מדמיינים שנרד במשקל. אנחנו מדמיינים שנרגיש שלמים יותר.

אנחנו לא רק מדמיינים זוגיות. אנחנו מדמיינים שנרגיש אהובים, מובנים ומסופקים.

ואז מגיע הרגע. התואר מסתיים. העסק מצליח. המשקל יורד. הקשר מתחיל. אבל אנחנו מגלים משהו מפתיע: אנחנו עדיין בני אדם. עדיין יש שאלות, עדיין יש חוסר ודאות, עדיין יש קשיים, ועדיין יש ימים טובים יותר ופחות.

הבעיה אינה שהשגנו את הדבר הלא נכון. פעמים רבות הבעיה היא שציפינו שהמציאות תספק תחושה אידיאלית שקיימת בעיקר בדמיון.

פרפקציוניזם הוא לעיתים קרובות בעיית השוואה

אחד המקומות שבהם אפשר לראות את התופעה הזאת בצורה הברורה ביותר הוא פרפקציוניזם.

נהוג לחשוב שפרפקציוניזם הוא רצון לעשות עבודה טובה, אבל פעמים רבות מדובר במשהו אחר לגמרי. פעמים רבות פרפקציוניזם הוא תוצאה של השוואה בין משהו שקיים במציאות לבין גרסה מושלמת שקיימת רק בראש שלנו.

לפני שאנחנו כותבים ספר, מצלמים סרטון, בונים אתר, מקימים עסק או מעבירים הרצאה, אנחנו מסוגלים לדמיין בדיוק איך הדבר הזה אמור להיראות. בדמיון הכול מדויק, חד, מרשים ומגובש. בדמיון אין טעויות, אין חוסר ניסיון, אין אילוצי זמן ואין מגבלות אנרגיה.

אבל המציאות פועלת לפי חוקים אחרים. במציאות אנחנו לומדים תוך כדי תנועה. אנחנו מתבלבלים, משנים כיוון, טועים, מתקנים ומשתפרים. לכן כמעט כל דבר שניצור במציאות יהיה פחות מושלם מהגרסה שהייתה לנו בראש.

השאלה החשובה היא האם זה אומר שהתוצאה אינה טובה, או שפשוט מדובר בהשוואה שאינה הוגנת מלכתחילה.

לא רק פנטזיה על אנשים, אלא פנטזיה על תפקידים

רבים מאיתנו חושבים שהאכזבות שלנו במערכות יחסים נובעות מכך שאנשים אינם מי שחשבנו שהם. לפעמים זה נכון, אבל פעמים רבות יותר האכזבה נובעת ממשהו אחר.

אנחנו לא רק יוצרים פנטזיות על אנשים. אנחנו יוצרים פנטזיות על תפקידים.

אנחנו יוצרים בראשנו בן זוג אידיאלי, אמא אידיאלית, אבא אידיאלי, חבר אידיאלי, בוס אידיאלי או ילד אידיאלי. בדמיון שלנו הדמויות הללו תמיד יודעות מה לומר, תמיד מבינות אותנו, תמיד רגישות לצרכים שלנו ותמיד מתנהגות באופן הנכון.

אבל האדם האמיתי אינו אידאה. הוא אדם.

יש לו פחדים, מגבלות, פצעים, צרכים, ימים רעים ועיוורונות משלו.

ולכן פעמים רבות אנחנו לא מאוכזבים מהאדם שמולנו. אנחנו מאוכזבים מכך שהוא אינו ממלא את התפקיד המושלם שכתבנו עבורו בראש שלנו.

זה נכון בזוגיות, אבל זה נכון גם ביחסים עם הורים, ילדים, חברים ועמיתים לעבודה. ככל שהפער בין האדם האמיתי לבין הדמות האידיאלית גדול יותר, כך גדל הסיכוי שנחווה אכזבה.

אולי אפלטון עלה על משהו

לפני יותר מאלפיים שנה, הפילוסוף אפלטון הציע רעיון המכונה “תורת האידאות”. לפי תפיסתו, יש הבדל בין העולם שאנחנו חיים בו לבין עולם של רעיונות מושלמים.

בעולם האידאות קיימות הגרסאות המושלמות של הדברים: יופי מושלם, צדק מושלם, אהבה מושלמת, טוב מושלם. בעולם הזה אין מגבלות, אין פשרות ואין חוסר שלמות.

המציאות, לעומת זאת, היא המקום שבו אנחנו פוגשים ביטויים חלקיים של אותן אידאות. אנחנו פוגשים יופי, אבל לא יופי מושלם. אנחנו פוגשים אהבה, אבל לא אהבה מושלמת. אנחנו פוגשים צדק, אבל לא צדק מושלם. אנחנו פוגשים בני אדם, אבל לא בני אדם מושלמים.

לא משנה אם מקבלים את הפילוסופיה של אפלטון כפשוטה או לא, יש כאן רעיון עמוק מאוד: שלמות שייכת לעולם הרעיונות, לא לעולם המציאות.

אגב, לא במקרה המילים “אידיאל” ו”אידיאלי” מגיעות מאותו שורש של המילה “אידאה”. כאשר אנחנו אומרים שמשהו הוא אידיאלי, אנחנו למעשה אומרים שהוא תואם רעיון מושלם שקיים בתודעה שלנו.

הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מצפים מהמציאות להיות אידיאלית.

כי באותו רגע אנחנו דורשים ממנה להיות משהו שהיא אינה יכולה להיות.

המילה שחושפת את הפער

עם הזמן שמתי לב שיש מילה אחת שחוזרת על עצמה כמעט בכל פעם שאני חווה תסכול, אכזבה או התנגדות למה שקורה.

המילה הזאת היא “אמור”.

היום הזה היה אמור להיות טוב יותר.

הייתי אמורה להרגיש אחרת.

הוא אמור להבין אותי.

היא אמורה להתנהג אחרת.

העסק אמור כבר להצליח.

אני אמורה להיות במקום אחר בחיים.

המילה “אמור” היא לעיתים קרובות סימן לכך שהפסקנו להתבונן במציאות והתחלנו להשוות אותה לאידאה.

ברגע שהיא מופיעה, שווה לעצור ולשאול: לפי מי? לפי מה? מי החליט מה אמור לקרות?

האם אני מתבונן במה שקיים, או שאני מודד אותו מול גרסה אידיאלית שקיימת רק בראש שלי?

פעמים רבות הסבל אינו נובע ממה שקורה בפועל. הוא נובע מהפער בין מה שקורה לבין מה שחשבנו שאמור לקרות.

חוסר שלמות אינו תקלה במציאות

זוהי אולי הנקודה החשובה ביותר במאמר כולו.

אנחנו רגילים לראות חוסר שלמות כהוכחה לכך שמשהו אינו בסדר. אם הזוגיות אינה מושלמת, כנראה שיש בעיה. אם העבודה אינה מושלמת, כנראה בחרנו לא נכון. אם אנחנו לא מאושרים כל הזמן, כנראה שחסר לנו משהו.

אבל מה אם חוסר שלמות אינו סימן לכישלון?

מה אם חוסר שלמות הוא פשוט סימן לכך שאנחנו פוגשים את המציאות עצמה?

הרי כל דבר שקיים באמת הוא מוגבל. הוא מושפע מזמן, ממקריות, מביולוגיה, מאנשים אחרים ומחוסר ודאות. כל דבר שקיים באמת יהיה מורכב יותר, מבולגן יותר ופחות מושלם מהגרסה שאפשר לדמיין.

לא משום שמשהו השתבש, אלא משום שכך נראית מציאות.

אולי אחת השאלות החשובות ביותר שאפשר לשאול את עצמנו היא לא “למה זה לא מושלם?”, אלא “למה אני משווה את זה?”.

האם אני משווה את החיים שלי למציאות, או שאני משווה אותם לפנטזיה?

האם אני בוחן את עצמי מול בני אדם אמיתיים, או מול אידאה?

כי אם סטנדרט ההשוואה שלנו הוא שלמות, המציאות תמיד תפסיד.

לא משום שהיא גרועה, אלא משום שהיא מתחרה במשהו שלא קיים.

ואולי חלק מהבגרות הנפשית הוא להבין שחוסר שלמות אינו הוכחה שמשהו נכשל. במקרים רבים הוא דווקא ההוכחה שמשהו אמיתי.

החיים שאנחנו באמת חיים תמיד יהיו פחות מושלמים מהחיים שאנחנו יכולים לדמיין. אבל הם גם היחידים שאנחנו באמת יכולים לחוות.